עיריית ירושלים נ' רוחמה אומן בע"מ ואח'

פסק דין

הרקע

1.עניינה של התובענה שלפנינו, שהוגשה בסדר דין מקוצר ביום 29.12.04, חוב ארנונה בסך 318,284 ₪ לתקופה שמיום 15.10.01 ועד ליום 14.6.02 (להלן – תקופת החוב) לגבי נכס הידוע כגוש / חלקה 30122034000 ברחוב ניקנור 32 בירושלים (להלן – הנכס), אשר אין מחלוקת כי הנתבע הוא בעליו.

2.השאלה העיקרית שמתעוררת בתיק זה הינה – מי היה "המחזיק" כמשמעותו בפקודת העיריות, בתקופת החוב – האם הנתבע או שמא צד ג' (להלן – החברה), אשר שכרה את הנכס מאת הנתבע על פי חוזה שכירות מיום 15.6.99 (להלן – חוזה השכירות).

3.התביעה המקורית הוגשה על ידי העיריה הן כנגד הנתבע, כבעל הנכס, והן כנגד החברה כמחזיקה בנכס מכח חוזה השכירות.

בבקשתו למתן רשות להתגונן (בש"א 4398/05) טען הנתבע כי הוא החזיק בנכס רק לאחר 14.6.02, עם תום חוזה השכירות, ולכן ניתן לתבוע כמחזיקה לגבי תקופת החוב רק את החברה שהחזיקה בנכס מכח חוזה השכירות.

4.בתצהירו שהוגש בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן טען הנתבע כי בינו לבין החברה קיים סכסוך אזרחי (ת.א.4057/02), המתברר בפני כב' השופטת מרים ליפשיץ – פריבס, בו תבע את החברה לתשלום דמי שכירות בשל הנכס עבור התקופה שבין 15.1.01 ועד לסוף תקופת השכירות דהיינו עד ליום 14.6.02 (להלן – ההליך האחר).

5.בבקשתה למתן רשות להתגונן (בש"א 7416/05) טענה החברה כי היא כלל לא החזיקה בנכס ולא היתה לה כל זיקה לנכס לאחר יום 26.10.01, עת פינתה את הנכס והחזירה את החזקה לידי בעליו, הנתבע.

לטענתה, במסגרת ההליך האחר אישר הנתבע כי החזקה בנכס נמסרה לידיו ביום 26.10.01, ולא לאחר 14.6.02 כנטען על ידו במסגרת ההליך דנן.

עוד טענה החברה, כי בתקופה שקדמה לאוקטובר 2001 המחזיקה הרשומה בעירית ירושלים היתה האגודה למען החייל (להלן – האגודה), שכן הנכס כולו הופעל על ידי החברה כמתקן הלנה לחיילים על סמך הסכם בין החברה לבין האגודה מיום 31.8.00, וככזה ניתן לו פטור מתשלום ארנונה. משהעבירה החברה את פעילות ההלנה של החיילים עבור האגודה למבנה אחר והודעה על כך נמסרה לתובעת – הסתיימה הזיקה של החברה ושל האגודה לנכס.

6.ביום 23.4.06 ניתנה רשות להתגונן הן לנתבע והן לחברה, בהסכמת התובעת.

7.ביום 19.6.07 הודיעה התובעת כי היא מבקשת למחוק את התביעה כנגד החברה ולהמשיך בהליכים כנגד הנתבע בלבד.

בעקבות ההודעה האמורה, הוגשה על ידי הנתבע הודעת צד ג' כנגד החברה.

8.ביום 25.1.10 ניתן תוקף של החלטה להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים לפיה בכל הקשור ליחסים ביניהם יכריע פסק דינה של כב' השופטת ליפשיץ – פריבס בהליך האחר, שעמד באותו מועד לפני סיום .

טוענות התובעת

9.לטענת התובעת, נוכח המחלוקת בין הנתבע לבין החברה לגבי המועד שבו חזר הנכס לחזקתו של הנתבע – רשמה התובעת את שניהם כמחזיקים ואף הגישה, כאמור, את התביעה המקורית כנגד שניהם. עם זאת, לאחר שהנתבע הודה בתצהיר במסגרת ההליך האחר כי קיבל את החזקה בנכס ביום 15.10.01 - נמחקה כאמור התביעה כנגד החברה.

10.התובעת טוענת כי בנוסף לאמור בתצהירו של הנתבע במסגרת ההליך האחר, הרי שגם בחקירתו בתיק דנן הודה הנתבע כי החזיק במפתחות הנכס בתקופת החוב ואף ניסה למצוא שוכר חלופי לנכס, ומשכך – הנתבע הוא שאחראי לתשלום החוב נשוא התביעה, וזאת מכח היותו "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס".

11.עוד נטען, כי גם אם יוכרע במסגרת ההליך האחר או במסגרת ההודעה לצד ג' בהליך דנן כי החברה הפרה את ההסכמות החוזיות עם הנתבע ועליה לשפותו, עדיין קיימת הודאה מפורשת של הנתבע כי החזקה בנכס היתה חזקתו והזיקה הקרובה ביותר לנכס היא שלו. לפיכך, הנתבע הוא זה שחייב בתשלום הארנונה, כמי שיכול היה להפיק הנאה מהנכס ולהשתמש בו, וכמי ששלט על הגישה לנכס ועל השימוש או אי השימוש בו.

טענות הנתבע

12.הנתבע מודה כי הוא הינו הבעלים של הנכס אולם, לטענתו, פרט לענין הבעלות אין לו כל קשר להחזקה בנכס בתקופת החוב או לכל פעולה אחרת המאפשרת חיובו בתשלום הארנונה בתקופת החוב.